אחד הדברים שהיו יכולים להוציא את פרשנות מדעתה היה אי דיוק.
היא השתגעה כשדברים היו לא מדויקים ובכל פעם שהייתה נתקלת באי דיוק כזה, היא כבר הייתה צועקת שזה לא מדויק, וזה לא ככה, אלא ככה, חייבת שכולללללםםםם ידעו את זה וכמה שיותר מהר! שלא בטעות יחשבו שזה ככה ולא אחרת.
העניין היה שאיפה שהיא לא הסתכלה, שום דבר לא היה מדויק, הכל היה לא מדויק, העולם פשוט לא היה מדויק, לפי הפרשנות שלה, כמובן.
והיא לא הייתה מאלה שמוותרות. הו, לא.
עוד מהדרך, כשהיא מלווה בהתנצלות, סנשו פנשו האישית שלה, היא כבר הייתה צועקת שיש פה איזה אי דיוק שחייב חייב חייב דיוק, יישור, תיקון, שהכל היה מבואר ומפורש מפורשות. ותסמכו עליה שתמיד, אבל תמיד, היה לה מה להגיד.
*****
מאז שהיא זוכרת את עצמה פרשנות הייתה מאד מסודרת. הכל היה אצלה מובנה ומסודר, עד שהיא הייתה יכולה להישבע שככה זה אצל כולם, שהעולם עצמו בנוי ככה, שהיקום נוצק לפי התבניות שלה. זאת הסיבה שגם כל כך הפריע לה כל מה שלא יכול היה להתיישר, זה היה כמו להביט בתמונה שלא יושבת טוב על המסמר, שפונה חצי ס"מ ימינה, או שמאלה. לא משנה. מבחינתה זה היה חוסר צדק משווע, שלא נדבר על זה שזה פשוט היה עינוי. כשהיא ראתה דברים לא מדויקים, היא הייתה מתענה ממש.
היא לא ממש זוכרת מתי היא פגשה את התנצלות, כי מבחינתה היא תמיד הייתה שם, מאז ומעולם. מאז שהן היו קטנות התנצלות הייתה מגיעה כמה דקות לפניה, מתנצלת, ואז פרשנות הייתה מתחילה לצעוק ולהטיף למה זה צריך להיות ככה ולא ככה, לפי הפרשנות שלה, כמובן, וככה עם השנים הן הפכו למנגנון: התנצלות הייתה מכינה את השטח, פותחת את כל הדלתות, ואז כשכולם היו מקשיבים, פרשנות הייתה מגיעה ומפציצה, מיישרת ומתקנת, ובעיקר צועקת שזה לא ככה, אלא ככה.
היא לא הייתה יכולה להבין איך זה לא ככה אצל אחרים. איך הם לא רואים את אי הדיוק הזה כמוה, איך הם יכולים לתמוך באי דיוק כזה? היא לא הייתה יכולה להכיל את זה ובגלל שהיא הייתה לוחמת צדק, לוחמת דיוקים, היא הבטיחה לעצמה שהיא לא תנוח לרגע עד שכל הדיוקים יתדייקו, לפי הפרשנות שלה, כמובן.
וככה הן היו מסתובבות להן בעולם, מגיעות לעוד ועוד מקומות ויעדים, נלחמות בתחנות הרוח האינסופיות של הדיוק ומנסות לתקן אותן, לשכנע, להסביר, לפרש.
******
פעם אחת, כשפרשנות הייתה בדרכה למקום מאד לא מדויק, שהיא שמעה עליו ומיהרה להגיע אליו, והתנצלות התנהלה לצידה בשקט, דואגת של תיפול, הן שמעו צעקות שהלכו והתקרבו אליהן.
התנצלות פילסה את הדרך ופרשנות כבר החלה לצעוק את הצעקות הרגילות שלה (שזה לא צריך להיות ככה אלא ככה וכן הלאה, כבר הבנתם), כשמולן הופיעו שתי דמויות ששעלו מתוך הערפל. בשלב מסוים הן נעמדו אלה מול אלה, ולרגע היה שקט – מהשוק.
"אני נורא מתנצלת, אבל….", פתחה התנצלות ונעצרה, כי הדמות שמולה אמרה בדיוק אותו דבר.
"זה לא מדויק כלל וכלל, הרי זה צריך להיות ככה ולא ככה!", צעקה פרשנות, אך לפתע השתתקה גם היא, כי הדמות השנייה אמרה בדיוק אותו דבר.
השקט חזר להיות נוכח ביניהן.
"סליחה", אמרה התנצלות,
"אבל מי את בדיוק?" המשיכה פרשנות.
כשהן הציגו את עצמן, השקט הגיע שוב, כי מסתבר שגם להן קראו בדיוק, אבל בדיוק, אותו דבר.
אחר כך, כשכולן ירדו מהסוסים ושתו תה צמחים שבושל על גזיה על אם הדרך, הן אמרו שזה צירוף מקרים נדיר ולא ייאמן – שאף על פי שאף אחת מהדמויות האלה לא נראתה כמו השנייה הן נשאו את אותו שם. מה הסיכויים שיהיו עוד פרשנויות, עם עוד התנצלויות לצידן?
"זה יכול להיות מאד מבלבל", אמרו שתי הפרשנויות יחד, ומיד פרצו בצחוק רועם, משחרר.
"אני ממש מצטערת", הוסיפו שתי ההתנצלויות וגרמו לפרץ צחוק נוסף, "אבל מה כל כך נורא במבלבל?" וכשהן לגמו יחד לגימה מהתה המתוק הן צחקו שוב.
*****
מאז אותו יום, פרשנות גילתה שהגרון שלה כבר הרבה פחות צרוד, כי היא הפסיקה לצעוק את הצעקות שלה בכל מקום, שהכל צריך להיות כך ולא אחרת. והאמת שהיא הרגישה שכבר היא עייפה מלרדוף אחרי תחנות הרוח האינסופיות של אי הדיוקים. עכשיו היא נהנתה הרבה יותר לנוח, לשתות תה צמחים ולנהל שיחות נפש עמוקות עם עוד פרשנויות לתוך הלילה.
"ואולי אי הדיוקים הם בעצם הכי מדויקים שיש?" היא תהתה בינה לבין הפרשנות השנייה, שהפכה מאויבת לאוהבת, ובעיקר לקולגת שתיית תה צמחים על גזיה מועדפת. את מסעות הנדודים אחר אי הדיוקים הן החליפו בשיחות עומק על אם הדרך, שתמיד כללו גם חילופי דברים על תמהיל התה הצמחים המושלם.
מדי פעם, הן היו מתווכחות – שתה המושלם הוא כזה, ולא אחר וההיפך, אבל אז התנצלויות היו מתערבות ואומרות שסליחה, ועם כל הכבוד,who caers? ומה זה בכלל משנה? וכולן היו צוחקות שוב ולוקחות לגימה ארוכה מתה הצמחים שהיה באותו רגע.
באותו רגע, לא משנה מה היה התמהיל שלו. באותו רגע הוא היה הכי, אבל הכי מדויק שיש.
