"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

ישנם שנים בהם פרשת ויקהל פקודי באות ביחד וישנם שנים שהן באות בנפרד.
השנה הן באו ביחד, ואני לא שמתי לב לכך לפיכך כתבתי על כל אחת בנפרד
וכך קרה שפיספסתי את פרשת ויקרא שהתחילה את ספר ויקרא, ספר הקורבנות והמצוות,
קבלו את התנצלותי.

גם השבוע החלטתי לחרוג ממנהגי, ובמקום לכתוב על הפרשה הנוכחית "פרשת צו"
החלטתי לכתוב באווירת המצב בו אנו נמצאים ובאווירת חג הפסח אליו אנחנו נכנסים.

בני ישראל יוצאים ממצרים. לא עוד עבודת פרך, לא עוד בית עבדים.
אך לומר את האמת, למעשה בני ישראל גורשו ממצרים.
‘וַיִּקְרָא (פרעה) לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם-אַתֶּם גַּם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת-יְהוָה כְּדַבֶּרְכֶם”/ (פסוק לא)
אפשר להבין, להסביר ולקבל את הקושי שלהם לעזוב את ה״בית״.
בני ישראל התרגלו לצמצם את עצמם את חייהם את שאיפותיהם.
אפשר להבין, להסביר ולקבל כי כולנו נמצאים במקום הזה באיזשהו שלב בחיינו.
כולנו באיזה שהוא אופן עבדים של הנוחות, של ההרגלים, של ההסתפקות במה שיש,
של השקט היחסי.
ומי אמר ששגרה זה רע? הלא זוהי תפילת כולנו היום, לחזור לחיי השגרה אליה התרגלנו.
והלא אי אפשר לשכנע אדם לצאת לחופשי.
אין מילים שיכולות לחבר אדם לחופש שלו.
כשאדם שקוע בעבדות עמוקה הוא כנראה לא יצליח לצאת לבד, מישהו צריך לעזור לו.
לפעמים ממש צריך מישהו שיזרוק אותו החוצה.
אני מניחה שזה הרגע בקריאה בו כולנו מתחברים למה שקורה לנו היום, ממש ברגע זה.
רגע בו כולנו נזרקנו מהחיים שבנינו לנו, שהתרגלנו אליהם,
החיים שאנחנו אוהבים.
הקורונה מזכירה לי את פרעה.
פרעה שלט על כל העולם
כך גם הקורונה, השתלטה והפכה להיות כרגע הכח החזק ביותר הקיים בעולם.
גם פרעה וגם הקורונה פוגעים בשכבות החלשות .
פרעה הרג תינוקות זכרים, הקורונה פוגעת בקשישים ובחולים.
פרעה הקשיח את ליבו שוב ושוב ושוב ולא הסכים לשחרר את בני ישראל
לא לתחנוני משה ואהרן שחזרו ואמרו לו
"שלח את עמי"
לא לתחנוני עמו שביקשו ״ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויעבדו את יהוה אלוהיהם הטרם תדע כי אבדה מצרים״
וככל שהמכות נעשו קשות יותר, כך גם ליבו של פרעה התקשח יותר וגזר גזירות קשות יותר.
וכך גם הקורונה, כל מה שנעשה מולה, נגדה, היא הופכת להיות
שתלטנית יותר, מבודדת יותר,
יש יותר חולים, יש יותר מתים
יש פחות תרופות, פחות מכונות הנשמה.
הסגר והנהלים נעשים קשוחים יותר.

המצב של עם ישראל במצרים היה מצב חולני,
מצב שאין בו תנועה ונראה שאט אט עם ישראל גווע .
ובָּמקום שעם ישראל הולך למות, יש התערבות גבוהה יותר.
התערבות השולחת את העם אל מקום טוב יותר, גם אם הוא לא רוצה.
אם לא יזוזו בטוב, יזוזו בכוח.
בלי צידה, בלי הכנה, בלי מפה. ייזרקו מהמוכר והידוע אל המדבר.
יאלצו להשאיר אחרי את כל מה שהתרגלו אליו, וחשבו שהוא חלק מהם.
יצטרכו לעזוב הכל ולמצוא דרך חדשה.
איך זה יקרה? נסתרות דרכי אלוהים.
בפרשה שלנו המצרים הם אלה שמראים לבני ישראל את הדרך החוצה.
המצרים הם אלה שמקרבים את העם אל הגאולה.
וזה פותח אותנו לראיה חדשה.
ראיה בה אפשר להבין שאולי זה שזורק אותנו הוא הגואל שלנו?
אולי זה שלא נותן לנו קידום בעבודה, או לא מחזיר אהבה,
זה שזונח אותנו, שפיטר אותנו,
אולי הוא שליח?
אולי תפקידו הוא להוביל אותי אל הגאולה?

המצב שלנו היום, בבידוד, בבתים, בלי תעסוקה, בלי אנשים, בלי לבקר את הורינו,
גם הוא חולני, אך הוא זמני.
המקום ממנו זרקה אותנו הקורונה, פותח את עינינו ואת ליבנו להתקרבות חדשה
ואולי אף בריאה יותר, אל עצמנו, אל יקירנו, אל משפחת האדם, אל הבריאה.
התקרבות מחדש, חזרה אל טבענו.
המקום הזה שנזרקנו ממנו, פותח את ראשינו למחשבות חדשות,
לרעיונות אחרים, לראייה נוספת ואחרת על החיים.
המקום ממנו נזרקנו, אולי יכניס פרופורציות אחרות לחיינו.
ישיב לנו את מה שאולי איבדנו.
ייתכן ואף נחווה גאולה.

לפתע פתאום ההגדה מקבלת משמעות חוויתית
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"

ההבנה הזאת יכולה לנחם אותנו בימים אלה
שאין סבל לחינם, אין כאב סתם.
כל חוויה קשה שנחווה תקרב אותנו אל המקום הנכון עבורינו.
הכל שלבים, תהליך שחרור שקורה מרגע לרגע,
בדרך אל החירות האישית, הנפשית הרוחנית.
ההבנה הזו ממלאה אותנו באמונה שכל מה שקורה לנו,
באמת ובאמונה הוא לטובתנו.

כמה משמעותית היא הברכה של פסח השנה
חג חירות שמח.

ענת.