"ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו הביאו את תרומת יהוה למלאכת אהל מועד.."
להיות כנה ולומר את האמת, השבוע הזה לא היה לי פשוט.
לא הצלחתי לשמור על תדר גבוה כל הזמן.
היו לי נפילות, ונכנסו גם פחדים והייתי הרבה בשקט.
אם יש תחושה שאני אוהבת במיוחד, ועל פיה אני גם חיה רוב הזמן
זוהי תחושת השחרור החופש.
והיו לי רגעים השבוע בהם הרגשתי כלואה.
ברגעים אלה שאני יושבת וכותבת את הפרשה שוב יש בתוכי את תחושת השחרור
הבנתי שתפקידי הוא לייצר אותה ככל שניתן
אז קמתי בבוקר יצאתי לרוץ מסביב למושב כשהגשם יורד עלי ומרטיב אותי
שריח האדמה מחלחל אל אפי ונשמתי
שגופי מתאמץ וכואב מהמאמץ.
חזרתי לבית מלאה בטוב הזה, מחוברת ליקום מחוברת לעצמי.
והתישבתי לקרוא את הפרשה ולנסות להבין מה היא מרמזת לי , כיצד היא קשורה למצב, וכיצד אני יכולה לשאוב עידוד ממנה לעכשיו , לרגע הזה .
וראו איזה יופי
הפרשה כולה מדברת על בניית המשכן,
אם תרצו בית לאלוהים בית לכולנו.
אני ממשילה את המשכן הזה לבריאת העולם.
כרגע אנחנו חיים בעולם לא ברור , הרבה תחושות עולות בנו.
תחושה של סוף, של התחלה, הישן נגמר משהו חדש, מתחיל לא נודע, לא ידוע.
ואולי אפשר לראות את זה כהזדמנות לבנות את העולם ולעצב אותו מחדש.
אולי קבלנו כאן מתנה ענקית לשבת ולהתבונן כל אחד בעצמו
כל אחד על חייו, לעשות שם סדר עולמי חדש.
ומתוך התובנות לקום ולבנות ולחדש ולמנף .
וכל זה בשביל שהמשכן/עולם יהיה נגיש, מכיל, מאחד, משתף, ממלא בתקווה.
ובשביל זה יש צורך ליצור אותו ביחד עם תחושה של אחדות.
כל אחד ואחד לפי היכולות שלו ועל פי המתנות שלו.
בדיוק כפי שכתוב בפרשה בבנית המשכן
פונים אל העם ורותמים אותו ואת נדיבות ליבו.
"ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו הביאו את תרומת יהוה למלאכת אהל מועד.."
בעזרת התרומות אותם יביא איש איש כפי יכולתו,
בעזרת העשייה איש איש לפי כישוריו :
יש רוקמות ויש נגרים ויש חרשי ברזל
ויש שיתרמו עצים
ואחרים ייתרמו כסף ונחושת
על פי זה יקום ויבנה המשכן.
בואו נתרגם את זה למקצועות בימינו.
נבדוק איש איש את מתנותיו את כשרונותיו
נראה כיצד כל אחד מאתנו יכול לתרום את חלקו .
רוחב הלב נדיבות הלב והרצון הגדול,
יישתקפו במראה הסופי של המשכן, של העולם.
זה יהיה מקום שישמש את כולם.
האין זה מדהים?
להבין שכך בונים, שכך יוצרים
שכך מתהווה לו עם, שכך מתהווה האנושות.
בריאה חדשה ומיטיבה.
לכולם יש רווח וכולם מרגישים נחוצים.
ויש תוצר שמשרת את הכלל.
חשוב לשים לב
שהפנייה בפרשה נעשית לאיש ולאישה.
תרומת השניים חשובה באותה מידה.
הנשים בפרשה זו מוזכרות הרבה מאד.
הנשים הם חלק בלתי נפרד, תמיד היו.
כאשר העם בהתהוותו , כאשר העולם החדש נברא
יש לשים דגש חשוב לשני המינים.
ועוד ניואנס הקשור לפרשה.
יש ציווי "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ".
בפרשה הקודמת היה גם את סיפור עגל הזהב , פסל המסיכה אשר הסיח את העם מן הקדושה מן האמת.
עלינו לזכור ולא לשכוח, שגם בעולם החדש בדיוק כמו במשכן עלינו לעצור את עבודת האלילים, לבלום אותה
להסיר מתוכינו כל מה שמשעבד אותנו, כל מה שגורם לנו להתנתק מהמקור ומהמהות.
לא לתת לצלם זר מקום.
בפרשה הזו ממנים את בצלאל בן אורי בן חור שיכין וידאג לכל קישוטי המשכן, אך לא יכניס צלם זר למשכן.
השם בצלאל = בצל אל
מרמז לנו שעלינו להתקרב עד כמה שיותר למקום האותנטי שלנו
המקום בו אנחנו חשופים, לעיתים פגיעים, ללא מסכות.
המקום בו אנחנו אמורים להרגיש הכי טוב שאפשר.
המקום בו אנחנו יודעים ומבינים שאנחנו, כן אנחנו,
בצלם אל.

שבת שכולה אור,
אהבת אמת
ענת.