למה צריך ספר שלם בשביל ללמוד כיצד להקריב קורבנות?
ספר שלם שמדקדק בכל פרט ופרט עד לפעמים לכדי דחייה.
פעם חשבתי שאלוהים פשוט אוהב לאכול "על האש ".
כפי שנכתב "אֲשֶׁר עַל-הָאֵשׁ–אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ, לַיהוָה".
לא ממש ידעתי כיצד "לגשת אל הספר הזה.
אבל אז מגיע הפסוק בפרשה שפותח לי צוהר להבנה ועוזר לעשות סדר.
"וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה, וְנִסְלַח לוֹ, עַל-אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה, לְאַשְׁמָה בָהּ".
הקרבת קורבן מביאה לסליחה מכל אשמה.
כולנו בני אדם וכולנו חוטאים.
כנראה שלא לא ניתן לחיות ללא חטא, ויותר נורא יהיה לחיות ללא סליחה.
והרי כבר נאמר שלטעות זה אנושי, לסלוח זה אלוהי.
בספר ויקרא אנחנו לומדים כיצד להכנס אל בגדי הבורא
בכדי ללמוד כיצד לסלוח.
לסלוח לעצמנו , על שפגענו בנו.
לסלוח לאחר שפוגע בנו.
לסלוח לאכזבות שיש בחיים, לקשיים.
לא חסר על מה לסלוח.
הסליחה היא דבר מורכב.
אין היא נעשית בחדרי חדרים.
כולם צריכים להגיע אל הכהן הגדול ולהראות בגלוי.
בכדי שכולם ייראו ויבינו שכולם טועים וכולם צריכים לבקש סליחה.
לחטא אין אררכיה, כולם חוטאים,
גם הכהן וגם הנשיא וגם האדם הפשוט.
היופי הוא שמותר לטעות ושיש כפרה לכולם.
על ידי בקשת הסליחה אנו יכולים לכפר.
פעם זה היה על ידי הקרבת בעלי חיים שהיו ברשות העם.
כל אחד לפי עושרו הוא.
תודה לאל אנחנו כבר לא שם!
הקורבנות בימינו הם שונים, היום זה יכול להתבטא
בהקרבת שינוי סטטוס פנימי או חיצוני.
הקרבת היוהרה.
הקרבת העקשנות, התוקפנות
הקרבה הרצון למושלמות
הקרבת האגו
הכבוד העצמי
ויש עוד.
כל אחד יודע מה הוא צריך להקריב בכדי לקבל סליחה ובכדי להתקרב אל עצמו.
המילה קורבן באה מלשון להתקרב.
להתקרב אל עצמי, להתקרב אל האחר, להיות בקרבה עם אלוהיי.
וזאת בשביל לחיות בשלום .
אחד התפקידים העיקריים של הכוהנים היה לשמור על האש שתישאר דולקת.
כלומר הכלל הראשון בהקרבת קורבנות היא שהאש תמיד צריכה לדלוק.
אש באופן טבעי דולקת ונאכלת מחממת שורפת ונגמרת.
אש באופן טבעי היא דבר זמני.
בפרשה זו אנו למדים שבשביל שתהיה התקרבות לאלוהים יש צורך שהאש תבער תמיד.
ומהי אש התמיד?
אש התמיד היא שילוב של הנצחי והאנושי.
האש הנצחית היא קרה ועקרה.
האש האנושית היא מתכלה ומכלה.
רק החיבור בין השתים מאפשר את אש התמיד.
אש המסמלת התחדשות מתמדת.
אש התמיד היא אותה אש אשר אני מזינה אותה והיא מזינה אותי.
אש שאני דואגת שתבער בי מידי בוקר ומידי ערב בכל ימי השנה ,
ובתמורה היא מחממת אותי ומקרבת אותי.
איזו אש יש בחיי שבוערת תמיד?
מהו הדבר ש"בוער לי בעצמות"?
מהו הדבר שלא משעמם אותי אף פעם?
מהו הדבר שלא מפסיק להלהיב אותי , לחמם אותי, לרגש אותי?
התשוקה הזאת, האש הזאת, היא הדרך שלי להתקרבות,
היא המקום דרכו אני יכולה להתחבר לניצוץ האלוהי
למקום של השכינה בחיי.
עלי למצוא את אש האמונה שמציתה אותי ומובילה אותי בחיי.
האמונה המקרבת ביני ובין הבורא בכל רגע.
זה לא תהליך שקורה ברגע, לפעמים זה יכול לקחת הרבה מאד זמן.
אבל ללא ספק זה הרגע להתחיל את התהליך.
להקריב בכדי להתקרב
ולהתמלא באש התשוקה.
בימים אלה בהם אנחנו יושבים מרוחקים פיזית מבני משפחתינו
ומהאנשים האהובים עלינו.
בימי חג שחלק גדול מהמהות שלו היא התקרבות.
התקרבות למסורת, למנהגים, למשפחה, לביחד,
לאמונה, להווי. "והגדת לבניך"
בימים אלה בהם ההתקרבות הפיזית נמנעת מאיתנו
עלינו להדליק ביתר שאת, את אש התמיד.
האש המחברת ומקרבת בלי קשר לזמן ולמקום.
אש החירות ואש הגאולה.

חג חירות שמח.
ענת.